מחקר חדש השווה את היעילות של שימוש בגיד פטלרי עצמי (PT) לעומת שריר מיתר הברך עצמי (HT) לצורך תיקון Anterior cruciate ligamentי (ACL) אנדוסקופי.

במחקר השתתפו 180 מטופלים ובוצע מעקב של 20 שנים אחר משתתפי הניסוי. המשתתפים גויסו בין השנים 1993-1994 באופן פרוספקטיבי. בוצעה הערכה של המטופלים לאחר 1,2,5,7,10,15 ו-20 שנים מהניתוח. הערכת המטופלים כללה את ה-International Knee Documentation Committee (IKDC) knee ligament evaluation, הערכה הדמייתית, הבדלי KT-1000 arthrometer side-to-side ומדדים סובייקטיביים נוספים.

לאורך 20 שנות המעקב נמצא קרע של השתל (p=.13) ב-16 מטופלים (18%) בקבוצת ה-HT וב-9 מטופלים (10%) בקבוצת ה-PT. הקרע נמצא קשור במין זכר (odds ratioי[ORי] 3.9; P = .007), מיקום תעלה לא מיטבי (OR, 3.6י; P = .019), וגיל צעיר מ-18 שנים בזמן הניתוח (OR, 4.6י; P = .003).

הסיכון לקרע ב-ACL הנגדי היה גבוה יותר במטופלים עם שתל PT מאשר במטופלים עם שתל HTי(OR, 2.2י; P = .02) ובמטופלים אשר גילם היה צעיר מ-18 שנים בזמן הניתוח (OR, 3.4י; P = .001).

ציון ה-IKDC לאחר 20 שנים היה 86 ו-89 לקבוצות ה-PT וה-HT בהתאמה (P = .18). לאחר 20 שנים, 53% ו-57% מהמטופלים בקבוצות ה-PT וה-HT, בהתאמה, השתתפו בפעילות פיזית מאומצת או מאומצת מאוד (P = .55). כאב בעת כריעת ברך נמצא ב-63% ו-20% מהמטופלים בקבוצת ה-PT וה-HT, בהתאמה (P = .018). שינויים הדמייתים אוסטאוארתריטים נצפו ב-61% ו-41% מהמטופלים בקבוצת ה-PT וה-HT, בהתאמה.

מסקנת החוקרים היא, שבחולים שבהם הושתל PT נצפו תוצאים משמעותית פחות טובים מאשר בחולים בהם הושתל HT. ביניהם: אוסטאוארתריטיס הדמייתי, כאב בעת כריעת ברך ופגיעה ב-ACL הנגדי. לאחר 20 שנות מעקב שני השתלים המשיכו לספק תוצאים סובייקטיביים טובים ויציבות אובייקטיבית. עם זאת יש לציין כי פגיעה נוספת ב-ACL הינה נפוצה במיוחד במטופלים זכרים, מטופלים צעירים ומטופלים עם מיקום תעלה לא מיטבי.

מקור:
Thompson, S.M. et al. (2016)The American Journal of Sports Medicine. 44(12), 3083.